המחזמר Into the Woods – אל תוך היער של סטיבן סונדהיים וג'יימס לאפין חוזר לווסט אנד בהפקה עטורת שבחים, אחרי שהתחיל את דרכו ב־Bridge Theatre וזכה בפרס אוליבייה ל־Best Musical Revival.
המחזמר מתחיל כמו ערבוב משעשע של אגדות האחים גרים – סינדרלה, כיפה אדומה, ג'ק ואפון הפלא ורפונזל – אבל מהר מאוד מתברר שסונדהיים פחות מתעניין בנסיכים, מכשפות וסופים מאושרים ויותר בשאלה: מה קורה אחרי שקיבלנו בדיוק את מה שביקשנו?
קצת על ההיסטוריה של המחזמר
Into the Woods עלה לראשונה בברודווי בשנת 1987, עם מוזיקה ומילים של סטיבן סונדהיים וספר (מחזה) מאת ג'יימס לאפין.
המחזמר זכה בשלושה פרסי טוני, כולל פרס המוזיקה הטובה ביותר לסונדהיים, והפך עם השנים לאחד ממחזות הזמר המזוהים ביותר איתו.
בשנת 2014 הוא גם עובד לסרט של דיסני עם קאסט מרשים במיוחד שכלל את מריל סטריפ, אמילי בלאנט, ג'וני דפ ועוד.
אבל למרות סינדרלה, כיפה אדומה והמכשפה – זה לא באמת מחזמר לילדים.
סונדהיים ולאפין משתמשים באגדות שאנחנו מכירים כדי לדבר על נושאים הרבה פחות אגדתיים: הורים וילדים, זוגיות, תשוקה, אכזבה, אחריות, אובדן ובעיקר על הפער בין הדברים שאנחנו רוצים לבין מה שקורה כשאנחנו באמת מקבלים אותם.
העלילה
במרכז הסיפור נמצאים אופה ואשתו שרוצים להביא ילד לעולם, אבל מגלים שעל משפחתו של האופה הוטלה קללה.
המכשפה שגרה לידם מסכימה להסיר אותה בתנאי שיביאו לה ארבעה דברים: פרה לבנה כחלב, גלימה אדומה כדם, שיער צהוב כתירס ונעל טהורה כזהב.
כדי למצוא אותם הם צריכים, כמובן, להיכנס אל היער.
שם הם פוגשים את ג'ק והפרה שלו, כיפה אדומה בדרכה לסבתא, סינדרלה שמנסה להגיע לנשף ורפונזל הכלואה במגדל.
לכל אחת מהדמויות יש משאלה משלה וכולן נכנסות ליער כדי להשיג משהו שחסר להן.
מכאן הסיפורים מתחילים להצטלב ולהסתבך, אבל בסוף המערכה הראשונה קורה משהו קצת יוצא דופן: הסיפור למעשה מסתיים.
המשאלות מתגשמות, הנסיכים מוצאים את הנסיכות, והדמויות מקבלות לכאורה את הסוף הטוב שלהן.
ואז מגיעה המערכה השנייה.
שתי מערכות – ושני סיפורים שונים לחלוטין
זה אולי הדבר החשוב ביותר לדעת על Into the Woods.
המערכה הראשונה היא האגדה שאנחנו מכירים. היא מהירה, מצחיקה, צבעונית ומלאה במפגשים בין הדמויות השונות.
סונדהיים משחק עם הסיפורים שאנחנו מכירים מילדות ומחבר אותם בצורה חכמה מאוד.
אפשר כמעט היה להוריד את המסך בסופה וללכת הביתה.
אבל המערכה השנייה שואלת מה קורה אחרי ה־Happily Ever After.
מתברר שהמשאלות שהתגשמו לא בהכרח הפכו את הדמויות למאושרות.
לנישואים עם נסיך יש חסרונות, ילדים מביאים איתם אחריות, והחלטות שנראו מצוינות במערכה הראשונה מתחילות לגבות מחיר.
גם היער משתנה.
אם במערכה הראשונה הוא מקום של הרפתקה, קסם ואפשרויות, בשנייה הוא הופך למקום הרבה יותר מאיים.
הדמויות כבר לא נכנסות אליו כדי להגשים חלום אלא כדי להתמודד עם התוצאות של מה שעשו קודם.
הטון משתנה בהתאם – המחזמר עדיין מצחיק, אבל הוא הופך אפל, עצוב ומבוגר יותר.
וזה בעצם הלב של Into the Woods: כולנו רוצים משהו, אבל אנחנו לא תמיד חושבים מה יקרה אם באמת נקבל אותו.
את כל הסיפורים האלה מחבר המספר, שמלווה את הדמויות ומסביר לקהל מה מתרחש – ממש כמו מספר באגדת ילדים.
אלא שגם כאן יש משחק עם המוסכמות: ככל שהעלילה מסתבכת, הגבול בין מי שמספר את הסיפור לבין מי שחי בתוכו מתחיל להיות קצת פחות ברור.
ההפקה הנוכחית בלונדון – ומה מיוחד בה?
ההפקה הנוכחית עלתה לראשונה ב־Bridge Theatre בסוף 2025 בבימויו של Jordan Fein, שביים גם את ההפקה המצליחה של Fiddler on the Roof בריג'נטס פארק.
על התפאורה והתלבושות אחראי Tom Scutt, שעיצב גם את Cabaret at the Kit Kat Club.
הבמאי Jordan Fein היה אף הוא חלק מהצוות היצירתי של אותה הפקה, כך שהשניים כבר שיתפו פעולה ביחד עוד לפני העבודה על המחזמר הזה.
והיער הוא ללא ספק אחד הכוכבים של ההפקה.
בתחילת המחזמר הבמה נראית כמעט פשוטה ומצומצמת, אבל כשהדמויות נכנסות ליער נחשפת תפאורה עמוקה ועשירה של עצים וצללים שנותנת תחושה של יער אמיתי.
זה לא יער מתוק של דיסני. הוא יפהפה אבל גם קצת מוזר ומאיים, והתלבושות ממשיכות את אותו קו – עולם שמזכיר את האגדות הישנות יותר ופחות את הגרסאות המלוטשות שאנחנו רגילים לראות בקולנוע.
גם כאן שתי המערכות משחקות תפקיד.
ככל שהסיפור מתקדם, אותו יער קסום משתנה יחד עם הדמויות.
אחרי האירועים שמתרחשים בו הוא כבר נראה ומרגיש אחרת, וכך התפאורה עצמה הופכת לחלק מהסיפור ולא רק לרקע שלו.
יש גם כמה פתרונות בימתיים נהדרים – מהפרה Milky White, שמופעלת על ידי השחקן שמגלם את ג'ק, ועד הדרך שבה מרגישים את נוכחות הענקים מבלי להציג אותם על הבמה.
ההפקה לא מנסה להמציא מחדש את המחזמר אלא דווקא לספר אותו בצורה מאוד ברורה, יפה ותיאטרלית.
ההצגה ״בתוך היער״ זכתה ב־2026 ב־Olivier Award for Best Musical Revival, ולאחר ההצלחה ב־Bridge Theatre עברה בספטמבר לווסט אנד ול־Noël Coward Theatre.
המוזיקה של סטיבן סונדהיים
אם אתם רגילים למחזות זמר שבהם העלילה נעצרת כדי שהכוכב ישיר שיר גדול וקליט – זה לא בדיוק מה שקורה כאן.
אצל סונדהיים המילים והמוזיקה הן חלק בלתי נפרד מהסיפור.
הדמויות שרות במהירות, נכנסות זו לדברי זו, משפטים מוזיקליים חוזרים ומשתנים ושירים שהתחילו כמשהו קליל מקבלים משמעות אחרת לגמרי בהמשך.
בין השירים המוכרים במחזמר נמצאים Into the Woods, Giants in the Sky, Agony, No One Is Alone ו־Children Will Listen.
למי שאנגלית אינה שפת האם, כדאי בהחלט לקרוא קצת על העלילה לפני שמגיעים.
לא בגלל שקשה להבין מה קורה על הבמה, אלא מפני שהמילים של סונדהיים מהירות, שנונות ומלאות במשחקי מילים, וחבל לפספס אותן תוך כדי ניסיון לעקוב אחרי הסיפור.
מה חשבנו ולמי מתאים
Into the Woods הוא מחזמר יוצא דופן בנוף של הווסט אנד.
מצד אחד יש בו את כל המרכיבים של מופע גדול – מוזיקה, הומור, תפאורה מרשימה, מכשפה, נסיכים, זאב ואגדות שכולנו מכירים.
מצד שני, הוא לא מחזמר נוצץ וקליל שיוצאים ממנו ומזמזמים את הלהיט בדרך הביתה.
הוא דורש קצת יותר מהקהל, בעיקר במערכה השנייה, אבל גם נותן הרבה יותר חומר למחשבה.
אם אתם מחפשים מחזמר קליל ונוצץ, זו כנראה לא הבחירה הראשונה שלנו.
אבל אם אתם אוהבים מחזות זמר עם סיפור טוב, הומור, מוזיקה חכמה וגם קצת חומר למחשבה – Into the Woods בהחלט שווה את הזמן שלכם.
למרות האגדות המוכרות, לא היינו בוחרים בו כמחזמר ראשון לילדים.
ההפקה ממליצה על גיל 12 ומעלה, והמערכה השנייה כוללת מוות, אובדן וכמה רגעים אפלים למדי.
ובעינינו, דווקא הניגוד הזה בין האגדה התמימה של המערכה הראשונה למציאות שמגיעה בעקבותיה הוא מה שהופך את Into the Woods למחזה כל כך מיוחד.
מיקום, תאריכים וכרטיסים
Into the Woods מציג ב־Noël Coward Theatre בווסט אנד.
📍 St Martin's Lane, London WC2N 4AU
תחנות הרכבת התחתית הקרובות הן Leicester Square ו־Covent Garden.
משך המחזמר הוא כשעתיים ו־40 דקות כולל הפסקה.
ההפקה מציגה לתקופה מוגבלת עד 9 בינואר 2027.
כרטיסים באתר London Theatre Direct.